ביום לוהט תחת השמש הקופחת של מדריד, אלפי ספרדים הציפו את פלאזה דה אספנייה - לא בשביל קונצרט, לא בשביל פיאסטה, אלא כדי לקרוא לממשלה שלדבריהם כבר לא מייצגת אותם. מפלגת העם, הכוח השמרני העיקרי של ספרד, ריכזה את הקהל במסר יחיד ובוטה: די.
האוויר היה סמיך בקריאות "¡Dimisión, dimisión!" כשאנשים הניפו דגלי ספרד ושלטים תוצרת בית. חלקם צבעו את פניהם באדום ובצהוב, אחרים באו עם ילדיהם בעגלות. רבים פשוט עמדו בשקט, ידיים שלובות, עיניים נעוצות בבמה שבה פנה אלברטו נונייז פייחו - מנהיג ה-PP - אל ים התסכול.
"סניור סאנצ'ס, עזוב את הבונקר שלך," הוא הכריז, לא התאפק. "תפסיק עם השקרים. תפסיק עם התירוצים. קרא לבחירות עכשיו."
זו לא הייתה סתם עוד עצרת פוליטית. הייתה בו תחושה של משהו עמוק יותר - כעס שהתבשל במשך זמן רב, ולבסוף רתח. הסיסמה, בוטה כמו פטיש: "מאפיה או דמוקרטיה". זה לא היה מטפורי.
הניצוץ שהדליק את האש הזו? דליפת פצצה של הקלטות אודיו. בהם נתפס לכאורה חבר מפלגה סוציאליסטית לשעבר כשהוא דיג עפר - מכוון ליחידה המשטרתית שהעזה לחקור את חברי המעגל הפנימי של ראש הממשלה פדרו סאנצ'ס. ההאשמות נוגעות לאשתו של סאנצ'ס, לאחיו ואפילו לשר לשעבר. עבור רבים, זה הרגיש פחות כמו שערורייה ויותר כמו אישור לחשדות שנמשכו זמן רב.
ראש עיריית מדריד, חוסה לואיס מרטינס-אלמיידה, לא טפח מילים. "המאפיה משתלחת הכי קשה כשהיא מוקפת לפינה", אמר לקהל. "ככל שזה הופך נואש יותר, כך הוא הופך להיות יותר מסוכן." דבריו היו תלויים כבדים באוויר, ואחריהם שאגות הסכמה מהקהל.
Feijóo לא היה לבד על הבמה. לצדו עמדו כבדי משקל פוליטיים של שנים עברו - ראשי הממשלה לשעבר מריאנו ראחוי וחוסה מריה אזנר, שנוכחותם העניקה לאירוע חומרה שקשה היה להתעלם ממנה.
מפלגת העם טוענת שיותר מ-100,000 הופיעו. הרשויות אומרות קרוב ל-50,000. כך או כך, ההודעה הייתה רועשת. ועדיין, לא כולם מהימין היו על הסיפון. ווקס, מפלגת הימין הקיצוני שיישר לעתים קרובות עם PP בנושאים, התרחק. מנהיגה, סנטיאגו אבסקל, קרא לצעדים נועזים יותר: ניתוק קשרים עם הסוציאליסטים, אמר. קרא להצבעת אי אמון. הפגנות לא מספיקות.
אבל לפייג'ו הייתה האסטרטגיה שלו - והקהל של יום ראשון הציע שרבים תומכים בה.
הפוליטיקה בספרד תמיד הייתה נלהבת, לפעמים סוערת. אבל מה שהתרחש במדריד היה יותר מתיאטרון פוליטי - זה היה רגע של אי נוחות לאומית. אנשים לא סתם כועסים. הם עייפים. עייף משחיתות, עייף מהסטה, עייף מלראות את הפיתול העתידי של המדינה ברוחות השערורייה.
האם סאנצ'ס מתכופף בלחץ נותר לראות. אבל דבר אחד ברור: זה לא עובר בשקט. הרחובות דיברו - והם לא מתלחשים.