יום שבת לא עלה בשקט מעל יוון. האוויר כבר היה כבד עוד לפני שהשמש עלתה לגובה, ובאמצע הבוקר, הרגישה האדמה כאילו היא עוצרת את נשימתה תחת משקלו של גל החום האכזרי השלישי הקיץ הזה. מצפון לאתונה, ליד דרוסופיגי, לא רק הטמפרטורה גרמה לקרקע להרגיש לא יציבה. זה היה העשן, החום וקצת הפיצוצים הרחוקים והמטרידים - ככל הנראה מחומרים דליקים שעלו כשהאש הגיעה לשולי התעשייה של הכפר.
רק 25 קילומטרים מחוץ לבירה, הזירה הרגישה קרובה יותר לאזור מלחמה מאשר לאזור כפרי. מסוקים חגו, ירדו נמוך כדי לשפוך מים, בעוד ענני עשן סמיך וכהה זחלו בשמיים. על הקרקע, למעלה משישים כבאים היו תקועים בקרב נגד קיר להבות בלתי פוסק. מגובים בשני מטוסים וכמה עשרות משאיות כיבוי אש, הם נסוגו לאחור בכל מקום שיכלו, אך זה היה מאבק. שני בתים אבדו. בתים נוספים היו תחת איום. קריונרי, הכפר השכן, קיבל הוראות דחופות להתפנות - פנו לכיוון אתונה, נכתב בהודעה, ואל תביטו לאחור.
אבל הסכנה לא הייתה מבודדת רק ליבשת. באוויה - אי שאינו זר לאש - הרוח פעלה נגד כולם. משבים עיקמו והפיצו את הלהבות, מה שהופך את ההצלות האוויריות לבלתי צפויות ואת הפעולות הקרקעיות למסוכנות עוד יותר. למעלה מ-100 כבאים נפרסו שם, בניסיון להכיל את השריפה ליד טריאדה. הרשויות לא חסכו במילים. היו מוכנים לעזוב בהתראה של רגע, הזהירו את התושבים. עבור רבים, המזוודות כבר היו ארוזות.
דרומה יותר, קיתרה גם הרגישה את החום - פשוטו כמשמעו. כפרים שלמים, כמו ארוניאדיקה ופיטסינאדס, פונו. אנשים השאירו מאחור לא רק את בתיהם אלא גם זיכרונות שצורפו לאורך דורות. ממערב לאתונה, במסיניה, התרחש אותו סיפור. שריפות אילצו את תושבי קריונרי וסלאס לעזוב את בתיהם כשהלהבות התקרבו.
עד אחר הצהריים, הטמפרטורות הגיעו ל-44 מעלות צלזיוס - ללא הקלה, אפילו לא בצל. לשירות מזג האוויר היווני לא היו חדשות טובות: יותר חום, יותר רוח, יותר סיכון.
מה שקשה להתעלם ממנו הוא היקף הכל. השריפות הללו אינן עוד מקרים בודדים. הן הופכות לדפוסים - שנתיים, צפויים בצורה הגרועה ביותר. יוון, כמו חלק ניכר מהים התיכון, נעולה במעגל קסמים זה. החודשים היבשים מגיעים, רוחות מצליפות בהרים ובעמקים, וכל דבר אפילו דליק במעט הופך לניצוץ אחד מאסון.
התיירות, לב הלב הכלכלי של יוון, מועדת ממש באמצע התקופה העמוסה ביותר שלה. החופים שקטים יותר, אתרי הנופש זהירים, וביטולים מתגנבים. אף אחד לא מזמין חופשה בתקווה לראות עשן באופק או לשמוע סירנות פינוי בלילה.
ובכל זאת, המדינה ממשיכה להתקדם. כבאים, מתנדבים, אפילו מקומיים עם צינורות גינה - כולם נלחמים, מקווים להציל עוד בית אחד, עוד מטע זיתים אחד, עוד רצועת חוף אחת. אבל מאחורי כל המאמץ הזה, יש פחד שקט וגובר: זה אולי לא קיץ רע - זה אולי הנורמלי החדש.
המדע כבר לא מעורפל. השריפות האלה הן לא רק הטבע שחווה רגע. הן חלק ממשהו עמוק יותר, משהו גלובלי. האקלים משתנה, ודרום אירופה נמצאת בחזית. פקידים, תושבים וחוקרים יוונים כולם החלו להדהד את אותו הדבר - הגיע הזמן לחשוב מחדש על הדרכים הישנות של היערכות לשריפות. כי השריפות השתנו. עכשיו, תורנו להדביק את הפער.