בהחלטה המאותת על יציבות למערכת בקרת שכר הדירה של ניו יורק, בית המשפט העליון של ארה"ב סירב להעמיד אתגרים בפני התוכנית בת עשרות השנים. בית המשפט דחה שני ערעורים שהגישו בעלי מבני דירות, והביאו לסיום חודשים של דיון בנושא. סירוב זה, שהגיע ללא הסבר, בא בעקבות דחייה קודמת של ערעור קשור ב-2 באוקטובר, שבו טענו המתמודדים כי חוק המדינה השולט על יותר ממיליון יחידות בעיר ניו יורק מפר את החוקה בכך שהוא מונע מבעלי נכסים את זכויותיהם ללא פיצוי.
חוק ייצוב השכירות בניו יורק, שיושם בשנת 1969, הוא אבן יסוד בהגנת הדיירים בעיר. בעלי דירות על פי חוק זה נדרשים לחדש חוזי שכירות ברוב התרחישים, עם חריגים מוגבלים למקרים כמו אי תשלום דמי שכירות. יתרה מכך, החוק מאפשר לבני משפחה שהתגוררו ביחידה לפחות שנתיים להשתלט על חוזה שכירות, מה שמעניק הגנה חזקה מפני עקירה בתוך יישובים. בנוסף, החוק מסמיך את מועצת הנחיות השכירות של העירייה לקבוע העלאות שכר דירה מקסימליות מדי שנה, תוך התחשבות בשיקולים שונים כגון תנאים כלכליים מקומיים, שיעורי פנויות ויוקר המחיה באזור. יש לציין כי חוק זה חל על מבנים שנבנו לפני 1974 ובהם שש יחידות או יותר, הכוללות חלק ניכר מהנכסים להשכרה בעיר.
השופט קלרנס תומאס, בהצהרה קצרה המתארת את נקודת המבט שלו בעניין, סימן בדיקה עתידית אפשרית של האם התקנות של העיר מגבילות שלא בצדק את בעלי הדירות מפינוי דיירים. עם זאת, הוא ציין כי התביעות שהגישו בעלי הדירות לא הצליחו להציע הבנה מקיפה של אופן פעולת התקנות, ובראשן קביעות רחבות לגבי נסיבותיהן ללא פירוט ברור על השפעת כללי העירייה. כתוצאה מכך, החלטתו של בית המשפט העליון לוותר על קבלת הערעורים משקפת חוסר רצון להתערב במסגרת הקבועה של מערכת בקרת שכר הדירה בניו יורק.
בכירים בעיר ובמדינה בירכו על החלטת בית המשפט העליון, הדוגלים בשימור מערכת הפיקוח על שכר הדירה כמנגנון חיוני להבטחת יציבות דיור ובמחיר סביר בעיר ניו יורק. עם הפיתוח האחרון הזה, ההגנות ארוכות השנים שמספק חוק ייצוב שכר הדירה נשארות במקומן, ומציעות ביטחון לשוכרים ולמשכירים כאחד כשהם מנווטים בנוף המורכב של שוק השכירות של העיר.