לפי מרכז הנתונים הלאומי שלג וקרח באוניברסיטת קולורדו בולדר, קרח הים הארקטי הגיע לשיא ב-5. 64 מיליון מייל רבוע השנה בתחילת מרץ, שזה כמעט 400,000 מייל רבוע פחות מרמת הכיסוי החציונית בפסגות אחרות של מרץ בין 1981 ל-2010. צמצום זה שווה ערך לשטח גדול ממצרים. היקף הקרח המרבי השנה של הקרח הארקטי היה החמישי הנמוך ביותר מאז החלו תיעוד הלווין ב-1979, והיקף הקרח הממוצע עבור כל חודש מרץ הצטמצם בממוצע של 15,000 מייל רבוע בשנה, וכתוצאה מכך הפסד של 880,000 מייל רבוע מאז.
קרח החורף הארקטי בדרך כלל מכסה את מרחב האוקיינוס הגדול ביותר בחודש מרץ, ולאחר מכן הוא נמס באיטיות במהלך חודשי האביב והקיץ, ומתכווץ לשטח הקטן ביותר שלו, או להיקף המינימלי שלו, בספטמבר. כיסוי השיא הנמוך ביותר של הקרח הארקטי נרשם בשנת 2017 כאשר הקרח השתרע על פני 5 בלבד. 56 מיליון קילומטרים רבועים לפני שמתחילים להתכווץ. מאז אותה שנה, חמש מהיקפים המרביים הנמוכים ביותר התרחשו, ועשר שנות הכיסוי הנמוכות ביותר התרחשו מאז 2006.
לפי מארק סרזה, מנהל מרכז הנתונים הלאומי לשלג וקרח באוניברסיטת קולורדו בולדר, אזור ים ברנטס בצד האוקיינוס האטלנטי של האוקיינוס הארקטי חווה את הכמות המשמעותית ביותר של ההתחממות הארקטית למרות שהסיבות המדויקות עדיין נחקרות, נראה כי מים חמים מהאוקיינוס האטלנטי תורמים להמסת הקרח, בנוסף להשפעה של אטמוספירה מתחממת. המגמה הרחבה יותר היא ללא ספק מגמה של פחות קרח, כשההיקף המקסימלי של השנה הוא החמישי בנמוך מאז החלו תיעוד הלווין ב-1979.
לאובדן הקרח הארקטי יש השפעות מדורגות, כולל שינוי דפוסי מזג האוויר בשאר העולם, כאשר כוכב הלכת מנסה להשוות את הפרשי הטמפרטורות בין קווי הרוחב הגבוהים והנמוכים יותר. ההתחממות של הקוטב הצפוני משנה את שיפוע הטמפרטורה, ומשפיעה על קווי החוף, יונקי הים והפרנסה של קהילות ילידים. ההשפעה של דפוסי מזג האוויר בקיץ היא בלתי צפויה, ונשאר לראות כמה קרח יאבד עד ספטמבר.