בסוף השבוע האחרון, איטליה ערכה סדרת משאלי עם שיכלו לשנות חלקים ממארג החברה שלה — בנושאים כמו זכויות עובדים ותהליך התאזרחות של מהגרים. אבל זה לא קרה. לא בגלל שהרוב אמר לא, אלא בגלל שהרוב לא אמר כלום.
שיעור ההשתתפות בבחירות עמד על כ-30% בלבד. כדי שהמשאל העממי יהיה מחייב באיטליה, לפחות מחצית מהבוחרים ועוד אחד צריכים להתייצב. הם לא עשו זאת. אפילו לא קרוב.
זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. איטליה, עם ההיסטוריה הארוכה שלה של משאלי עם, עברה יותר מ-50 כאלה מאז שהפכה לרפובליקה. רבים מהם התעלמו מהם עד כדי חוסר רלוונטיות. אבל הפעם היה נראה שיש להם רוח גבית – או לפחות, הם ניסו ליצור אותה. בתמיכת מפלגות האופוזיציה השמאלניות והאיגודים הגדולים, השינויים שהוצעו היו נועזים: להקל על מהגרים שאינם אזרחי האיחוד האירופי לקבל אזרחות איטלקית (לקיצור תקופת ההמתנה מעשר שנים לחמש), ולהחמיר את ההגנה על העובדים, במיוחד אלה עם חוזים זמניים או העומדים בפני פיטורים.
תומכי השינויים תיארו אותם כמודרניים, מכלילים ומאוחרים מדי – במיוחד במדינה שבה ילדים רבים מהדור השני גדלים כאיטלקים בכל מובן מלבד מבחינה חוקית. עבורם, משאל העם היה מחווה של שייכות.
אך מחוות זקוקות לתנופה. והיא פשוט לא הייתה שם.
אולי זה היה העיתוי – ההצבעה נמשכה לאורך יום ראשון ויום שני, עם בוא הקיץ והסחות הדעת הרבות. אולי זה היה האקלים הפוליטי, שבו ממשלת הימין של ג'ורג'יה מלוני, שהתנגדה בתוקף לשינויים המוצעים, פשוט אמרה לתומכיה להישאר בבית. לא להצביע ”לא“ – פשוט לא להצביע בכלל. השתיקה אמרה הכל.
מלוני עצמה ביקרה בקלפי, אך לא הצביעה, בטענה שהיא מתנגדת למשאל העם. הופעה סמלית, אולי, אך יותר מחווה לצורה הדמוקרטית מאשר לתפקוד הדמוקרטי. בעליה היו בוטים יותר: פורצה איטליה פרסמה תמונות של כפכפי חוף ושמש, והתבדחה על כך שדילגה על ההצבעה לחלוטין. בלי בושה, בלי סודיות. רק משך בכתפיים.
אפשר היה לגלול באינסטגרם ולראות את שני צדי המטבע – חלקם דחקו בחברים להצביע, אחרים התהדרו בחוסר העניין שלהם. זה יצר מעין תיאטרון אזרחי מוזר. אדישות אקטיבית, אם יש דבר כזה.
ב-2011, בפעם האחרונה שהצעת חוק מסוג זה עברה, העולם צפה זה עתה באסון פוקושימה. הפחד הגרעיני דחף את האנשים לקלפיות. נראה כי פחד, יותר מתקווה או עקרונות, הוא זה שמניע את האיטלקים לפעולה בעניינים אלה. הפעם, לא היה פחד. רק תחושה שהדברים כנראה יישארו אותו הדבר בכל מקרה.
וכך היה.
לעת עתה, כללי ההתאזרחות של איטליה נותרים מהמחמירים באירופה. עובדים עם חוזים לא יציבים ימשיכו לעבוד ללא ההגנות הנוספות שהובטחו במשאל העם. המפלגות השמאלניות שדחפו להצבעה זו קיוו לגייס תמיכה ציבורית ולשלוח מסר למלוני. אך המסר מעולם לא נכתב. הדיו נותר יבש.