בשנת 1825 הציגה בריטניה את רכבת הנוסעים הראשונה בעולם, וסימנה את תחילתה של מהפכת הרכבת שתשנה את כלכלת המדינה. זה הביא לצמצום זמני הנסיעה, שיפור נתיבי הסחר וחיבור ערים מרכזיות. עם זאת, מהר קדימה עד היום, ובריטניה נטשה זה עתה את תוכנית 15 השנים שלה לרשת רכבות מהירות המקשרות את לונדון עם צפון אנגליה.
החלטתו של ראש הממשלה רישי סונק לעצור את פרויקט High Speed Two (HS2) בשל עלויות הולכות וגדלות, הדגישה מציאות מטרידה עבור המדינה. נראה שבריטניה כבר לא יכולה להרשות לעצמה להשקיע בפרויקטים בקנה מידה גדול כמו גרמניה, צרפת, איטליה, סין או יפן. נסיגה זו מציבה את בריטניה בעמדת נחיתות ניכרת בהשוואה לכלכלות מתקדמות אחרות, שרבות מהן נהנות מהיתרונות הפיננסיים והסביבתיים של הרכבת המהירה.
כאדם עם קשר אישי לתעשיית הרכבות, אני לא יכול שלא לחוש תחושת עצב על ביטול הקו המהיר מברמינגהם למנצ'סטר, במיוחד בהתחשב במשמעות ההיסטורית של למרות שסונאק טוען ש-36 מיליארד ליש"ט (43 דולר. חיסכון של 7 מיליארד דולר יופנה לפרויקטי תחבורה חדשים באזורים שונים בבריטניה, יעברו שנים עד שהחלופות הללו יתממשו.
למרות שהממשלה עשויה לטעון שהתוכנית החדשה שלהם תמריץ צמיחה והזדמנויות בצפון, קשה לדמיין שרכבת מהירה יותר ללונדון לא הייתה מביאה יתרונות משמעותיים לאזור. הנרייטה ביילי, מנכ"לית לשכות המסחר של בירמינגהם רבתי, הדגישה את האופי המקושר בין הפרויקטים שהוזכרו על ידי Sunak, שרבים מהם היו תלויים באספקת HS2.
ההחלטה של Sunak לא רק איחדה מנהיגים עסקיים, איגודי עובדים ובעלי ברית פוליטיים נגדו, אלא היא גם עוררה חששות לגבי אובדן האמינות של המשקיעים. קבוצת הרכבת המהירה הגבוהה, המייצגת חברות גדולות כמו סימנס, היטאצ'י ובומברדיה, תיארה את המהלך הזה כפניית הפרסה הגדולה והמזיקה ביותר בהיסטוריה של התשתיות בבריטניה. הם ציינו שכל מדינה אירופאית גדולה אחרת הכירה בחשיבות הרכבת המהירה בבניית חברה וכלכלה מודרנית, והם קיוו שבריטניה תוכל ללכת בעקבותיה.
החלטה זו מייאשת עבור יצרנים בריטיים שהיו נהנים מההכנסה שנוצרה מפרויקט HS2 ומהזדמנויות עסקיות עתידיות. סטיבן פיפסון, מנכ"ל Make UK, הביע את אכזבתו והדגיש את המסר השלילי שהיא שולחת לגבי המחויבות של בריטניה להשלמת פרויקטי תשתית גדולים.
מארק אלן, מנכ"ל קבוצת הנכסים Landsec, הציע שהנושא חורג מהיתרונות הכלכליים הספציפיים של HS2. זה מעלה שאלות לגבי יכולתה של המדינה, או היעדרה, לספק בהצלחה פרויקטי תשתית גדולים. סונאק, שעבד במרץ כדי להחזיר את האמינות של בריטניה בעקבות תקלות קודמות, מוצא את עצמו כעת מתמודד עם המציאות. לאחר הוצאות ממשלתיות מסיביות לתמיכה בעסקים ומשקי בית במהלך המגיפה ומשבר האנרגיה, האוצר של בריטניה מדולדל.
החוב של המדינה עלה ב-40% מאז החלה המגיפה, ועקפה 100% מההכנסה הלאומית לראשונה מאז שנות ה-60. כמו כן, חלק ניכר מהחוב הזה צמוד לאינפלציה, מה שגורם להחזרים גבוהים יותר. בריטניה מוציאה כיום יותר על שירות החוב שלה כאחוז מהכנסות הממשלה מאשר כל כלכלה מפותחת אחרת, ועלויות ההלוואות עולות שוב. האתגרים הללו הכניסו את הכספים הציבוריים של בריטניה למצב רעוע.
עם שירותים ציבוריים שזקוקים למימון דחוף ובחירות מתקרבות, Sunak קיבל את ההחלטה הקשה לקצץ מיליארדים בעלויות, תוך הקרבת פרויקט תשתית חיוני. האומה יכולה רק לקוות שהיפוך מדיניות זה לא ירתיע את המשקיעים עוד יותר ויחריף את המאבקים של כלכלת בריטניה, וינציח מעגל של צמיחה חלשה ותת השקעות.
למרבה הצער, מנהיגים עסקיים אינם אופטימיים. ג'יימס מייסון, מנכ"ל לשכת המסחר של מערב וצפון יורקשייר, הלין על ביטול הבטחות שהיו מספקות שדרוגי תשתית משנים. במקום זאת, המדינה נותרה עם רשת רכבות ויקטוריאנית מיושנת שפשוט לא יכולה להתמודד עם הביקוש העתידי בעשורים הבאים.